סופר המותחנים ג’רלד סימור כותב עלילת הפלישה הרוסית | ספרים | בידור

ג’רלד סימור חושב על הפלישה הרוסית ועל התנהגותו התוקפנית של פוטין (תמונה: דיילי מירור)

היה לו היכרות אינטימית עם השיטות האכזריות של הק.ג.ב לאחר שבילה עם המתנגד שנרצח אלכסנדר ליטוויננקו, שמת מהרעלת פולוניום על אדמת בריטניה, ומאמין שקריסתה של ברית המועצות גרמה לכעס של פוטין להתגבר במשך שנים.

“אני חושב שזלזלנו בתחושת ההשפלה בתוך הקג”ב, המשטרה החשאית, כשברית המועצות התמוטטה, ואת הכעס העפר שההתמוטטות הזו יצרה”, אומר סימור.

“זה רותח בראש של פוטין כבר שלושה עשורים – עכשיו זה בחוץ.

“אינך יכול, לעניות דעתי, להתייחס לפוטין ולחבורה בוויתורים, לפייסנות. לאיש ולפמלייתו אין מצפן מוסרי… הוא אולי מבין כעת עד כמה עתידו עגום, אבל אסור לנו לנהל עמו משא ומתן, אלא עלינו לקוות שצבאו שלו יצוד אחריו כוח.

ליטוויננקו, מבקר קולני של פוטין, מת ב-2006 לאחר שהורעל בפולוניום שהונח בכוס תה במלון בלונדון. סימור פגש את הסוכן הרוסי לשעבר ב-2001, במהלך פגישה מטורפת לחיפוש אחר ספר.

החיילים הרגלים של ג'רלד סימור

החיילים הרגלים של ג’רלד סימור (תמונה: אבני מים)

סימור, בן 80, ממשיך: “כתבתי על חמולות המאפיה האיטלקיות בסיציליה, נאפולי וקלבריה והסמכות של הדמויות הראשיות מבוססת על פחד, על הוודאות של פעולות תגמול אלימות. עבורם, עבור פוטין, רק האכזריות פועלת כדי להכניע את המתנגדים לשלטונו.

“הוא חושש להראות את סימן החולשה הקל ביותר – אף בוס פלילי לא פורש לעולם. הם הולכים לכלא, נרצחים, אבל לא מתים במיטה נעימה. כדי להישאר חופשי וחי, פוטין חייב למחוץ את כל האופוזיציה.

סימור נהנה מהזמן שלו עם ליטוויננקו, “אדם מאוד אינטליגנטי ועקרוני”.

“אם היית אומר לי לפני שהורעל ליטוויננקו שהוא עומד להפוך לדמות בינלאומית גדולה, הייתי מתקשה להאמין. רק שמתי במחברת שלי AL. הוא היה מאוד רגוע, רגוע ומכובד. אצבעותיו של פסנתרן, לא טיפוס הבריון של ק.ג.ב בכלל. ואז לראות אותו בתמונה הזו עם כל הלהיטים, גוסס.

“ביליתי איתו חמש שעות בבית של מישהו. נסעתי לאזור הכפרי של סארי ונפגשתי בתחנת רכבת קטנה. חזרנו לביתו של הבחור ואחר הצהריים נמשך ונמשך. חשוב לראות את האנשים האלה מתקרבים אם אפשר.

הוא גם פגש את הסוכן הכפול הרוסי לשעבר אולג גורדייבסקי, שברח לבריטניה ב-1985 לאחר שנפגע. עריקתו של גורדייבסקי הייתה חילוץ ריגול מהאסכולה הישנה. Gordiesvky, נושא תיק Safeway, הנהן לעבר סוכן MI6 שנשא תיק של הרודס ואוכל בר מאדים. ומבצע פימליקו הוכנס לפעולה.

“הסיפור שלו די מדהים”, מסכים סימור. “פגשתי את גורדייבסקי לפני שנים רבות בביתו במחוזות הבית”.

גורדייבסקי, כיום בן 83, עבד עבור MI6 ונידון למוות שלא בפניו על ידי השלטונות הסובייטיים בגין בגידה. אז מה סימור חושב על הסוכנים הכפולים הבריטים קים פילבי וג’ורג’ בלייק, שהדליפו סודות לסובייטים?

“הם נראו אורבניים, אבל ההרס שהם גרמו מבחינת החיים, האנשים שהוצאו להורג בגללם, זה לא יגרום לי להרגיש שום חיבה, רק תחושת גועל”.

נושאים של בגידה והונאה מכוסים בצורה מבריקה במותחן האחרון שלו The Foot Soldiers. מסתובב סביב עריק רוסי וציוד על ידי הקרמלין, זה לא יכול להיות יותר בזמן. סיפוריו, על אף שהם בדיוניים, מלאים בפרטים אמיתיים ממקורותיו הרבים וממחקריו ללא דופי.

ג'רלד סימור כתב את המחזה של הארי

ג’רלד סימור כתב את המחזה של הארי (תמונה: ויקיפדיה)

האם ניתן להניח שיש לו קשרים טובים מאוד במקומות גבוהים? סימור קורץ, ואז מדבר על איך מפקדי ריגול מבינים מה גורם לאנשים לחסר.

“הם משתמשים בראשי התיבות האלה MICE – כסף, אידיאולוגיה, כפייה ואגו – איך אתה משנה אנשים. אני מוקסם מבגידה משום מה, לקחת את הכסף, לקבל את השבחים. האגו הנדרש הוא פנומנלי מכיוון שהם אוהבים את התחושה הזו של להחזיק בסוד ולהעמיד את עצמם בעמדת עליונות.

“אבל זה בדידות אכזרית ואם אי פעם תרגיש מתפתה לחלוק את הקיום שלך, ברגע שאתה מתחיל להזדקק לשבור את השתיקה סביבך, אתה עומד להיחתך.”

התיישב על כורסתו במשרדיו המפוארים של עורכו בלונדון, סימור, שהוא מקסים וצנוע לחלוטין, גם הוא להוט להדגיש את הבנאליות של הריגול.

הגיבור שלו ב-The Foot Soldiers, ג’ונאס מריק, רחוק מג’יימס בונד ככל שתוכל. אין מרטיני מזועזעים וזוהרים – הוא גר בפרברים, יש לו קרוואן וחתול.

“לא חייבים שרירים מתפתלים. אני אוהב את הרעיון של בחור שגר בריינס פארק בבית מרוצף אבן משנות ה-30. הצבא הנהדר הזה של גברים ונשים עוזב את בתיהם ב-7:12 בבוקר עם אולי כמה אחריות די הרסנית בראשם.

“יש ציטוט יפהפה: ‘אנחנו ישנים בטוחים במיטותינו בלילה כי גברים אלימים מוכנים לעשות אלימות כלפי מי שיפגעו בנו”. מאחוריהם עומדים הביורוקרטים המשעממים, האנשים בעלי המוטיבציה.

לפני שהפך לסופר, סימור היה כתב פורה של ITN.

הוא הצטרף ב-1963 וב-15 שנות הקריירה שלו כיסה הכל משוד רכבות גדול למלחמת וייטנאם ועד הצרות. בצפון אירלנד, הוא ראה כיצד מודיעים ‘טופלו יבש’ והונחו ב’בתים בטוחים’.

“פעמיים או שלוש הלכתי וישבתי בבית המשפט כשהם מעידים, מאוד מהסס, מאוד מפחד ומאוד משכיל. רובם הפכו נוירוטיים לחלוטין ונואשים לחזור הביתה. ואחרי שהלכו הביתה הם נורו והושארו בתעלות של דרום ארמאג.

צפון אירלנד הייתה התפאורה לספרו הראשון, “המשחק של הארי” המצליח ביותר, ולסדרת הטלוויזיה הספין-אוף שלו עם הנושא הרודף של הלהקה האירית Clannad.

סימור הרגיש שהוא רוצה לכתוב לאחר שחזר ממשימה של חודש שסיקרה את מלחמת יום הכיפורים ב-1973. אשתו ג’יליאן, ‘סלע הבית’, קנתה לו שולחן מעץ אורן ב-5 פאונד. הוא התיישב והתחיל להקליד – בלי הערות.

ג'רלד סימור מדבר על ספרו החדש בספריית וורפילד

ג’רלד סימור מדבר על ספרו החדש בספריית וורפילד (תמונה: Bracknell Titles)

הספר שהתקבל יצא לאור ב-1975, הוא הפך לסופר במשרה מלאה ב-1978 וכעת פרסם כמעט 40 ספרים, שרבים מהם עומדים על מדפי החדר בו אנו נפגשים כיום.

ברור שהוא עדיין מאוד גאה ומופתע לטובה מהפנייה המתמשכת של הארי. “היה לי ערב מקסים ומרגש לפני כמה שבועות באוקספורד [at the New Theatre] תראה את קלנאד,” הוא אומר. “הם קיבלו את פני בחום ובאירוח, אני מאוד גאה בקשר שלי איתם.

לא אחד שינוח על זרי הדפנה, גם לאחרונה היה לו צוות טלוויזיה בביתו באוקספורדשייר, שם תרם לסרט תיעודי לציון 50 שנה לטבח אולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972.

הוא היה העיתונאי הראשון שראיין את שלושת חברי כנופיית ספטמבר השחור הפלסטינית שעמדה מאחורי הזוועה.

למרות שהוא עיתונאי ותיק, סימור לא מוקשח ממה שאנחנו רואים היום באוקראינה. “אנחנו לא יודעים איך נהיה כשהעולם יתפוצץ מולנו”, הוא אומר.

“לראות אוכלוסייה נתונה לזה זה רמות מעבר לניסיון שלנו. המשמעת, האומץ והסטואיות של האוכלוסייה האזרחית הם משפילים לחלוטין.

הוא גם מתרשם מסיקור הטלוויזיה, ומצטט במיוחד את כתב ה-BBC קייב ג’יימס ווטרהאוס על נאומו הרגוע ואת ערוץ אל ג’זירה על הערותיו בראשות העיתונאים.

“ספגתי תקיפות אוויריות, הפגזות ופלצתי את דרכי במקומות שהיו יכולים להיות מוקשים. סיקרתי מלחמות במזרח התיכון אבל הן התרחשו באמצע המדבר מבלי שהאוכלוסיות האזרחיות היו מעורבות.

“עיתונאים עומדים בפני מידה של סכנה ונזק שלא דומה לאף אחד שראינו באירופה בדורותינו”.

האם הוא מתגעגע לימי הדיווח שלו? “אני לא מתגעגע לחסימות הפלסטיניות בארבע לפנות בוקר. לפעמים אני מתגעגע להיות בקיא. אני עיתונאי, זה בדם שלי.

סימור כותב בממוצע כ-1,500 מילים ביום. הוא הולך במשך שעה בכל בוקר, מתרגל את הדיאלוג שלו בקול רם ביער ליד ביתו. אחר כך הוא עובד מ-10:00 עד 13:00, אוכל ארוחת צהריים קלה ומשכתב מ-14:00 עד 16:00.

“אני מתעייף, אני מזדקן. אני שותה משקה או שניים בערב, ואז אני מנסה להבין איך יהיה היום הבא”, הוא מחייך ועיניו נוצצות. זו לא עבודה ראויה, נכון? »

  • הסרט The Foot Soldiers של ג’רלד סימור (Hodder, £18.99) יצא עכשיו. למשלוח חינם בבריטניה בהזמנות מעל 20 פאונד, התקשר ל- Express Bookshop בטלפון 020 3176 3832 או בקר בכתובת expressbookshop.com

Leave a Comment

%d bloggers like this: