מכירה פומבית של פריטים מהפאב של ההורים שלי במחוז קלייר

ארלין האריס כותבת על המשימה המפחידה של צורך למיין את ההיסטוריה של משפחתה בטברנה מרימן ולמכור כמה מהמזכרות המדהימות שמצאה.

מכירת בית המשפחה תמיד תהיה חוויה מצמררת גם כשכל אחד המשיך בחייו. בטח, יש אנשים שיגידו שזה רק לבנים וטיט, אבל המקום שבו גדלנו וחווינו את חוויות הילדות שלנו מלא בזיכרונות שיכולים להציף ברגע שהסיכוי להחליף ידיים הופך למציאות.

אבל עד כמה שמכירת בניין היא נוסטלגית, לעבור על תכולתו ולהעלותו למכירה פומבית היא אפילו יותר אמוציונלית. וכשמוסיפים לכך התרוקנות של עסק מלא עתיקות ומזכרות, המשימה הופכת לקשה עוד יותר.

זה מה שחוויתי זה עתה, לאחר שרוקנתי את הבר של הוריי, The Merriman Tavern בקלייר, למכירה פומבית שתתקיים בסוף החודש.

לפני תפקידו בתעשיית הבידור, היו לבניין צורות רבות. זה הפך לראשונה ממחסן תבואה לבית הספר התיכון הראשון בעיר על ידי סבי שון או’בירן, ואז בשנות ה-60 אבי (יחד עם אמי סייל) החל למשוך כישרונות מכל הארץ (ואכן מהעולם) בפינה הקטנה הזו של איסט קלייר, שם הקסם המוזיקלי התגלגל עד השעות המוקדמות של כל סוף שבוע.

גדלתי בבניין האבן הזה בן מאות השנים (שבו, אגב, איימון דוואלרה נשא פעם נאום מהחדר שלימים הפך לחדר השינה של ההורים שלי), הייתה לי ילדות מאוד צבעונית.

בתוך Merriman’s Tavern במחוז קלייר.

שבוע אחר שבוע אירח הבר (מעליו גרנו) את כולם, החל מקלנאד והצ’יפטן ועד לגווני וולף, פאדי ריילי, כריסטי מור ופלנקסטי. פינבר פיורי מציין את ‘The Tavern’ כמיקום שבו הוא ואחיו ניגנו את ההופעה הראשונה שלהם ביחד, כאשר למרבה הצער התגעגענו לאוצר הלאומי. רק נער ובאופן קבוע מאוד לאורך קריירת המשחק שלו.

הקירות והתקרה של ‘הבר הגדול’ או חדר הבלדות ו’הבר הקטן’ שאירח בקביעות מפגשים מאולתרים סביב מדורה מתפצחת, תיעדו את שמות האגדות הרבות ששיחקו שם – ממקם וקלנסי, הדבלינרים וה- Bothy Band למרי Coughlan, שרון שאנון, מאורה אוקונל, שון קין, קולם ווילקינסון וג’ק ל – כולם בעסק שיחקו שם – והפוסטרים, שנתלו לדורות הבאים, נועדו להוכיח זאת.

המחשבה שצריך להסיר את כולם הייתה לא רק מאיימת אלא גם קצת קורעת את הלב שכן לאט לאט היינו מפרקים את אופי המקום. מלבד כרזות קונצרטים, יש תמונות ומכתבים, יומנים של ימים בלתי נשכחים בהיסטוריה, ספרים ישנים, שלטים ישנים, מנורות מכוניות, ספלי אבן, חביות, כסאות סוכר, שרפרפים תלת רגליים, ספסלי ישיבה ועוד כל כך הרבה מזכרות הן מהשנים המוזיקליות והן מתקופות שונות בהיסטוריה.

במשך כל שנות פעילותו, ה-Merriman היה כמו מוזיאון המשתנה ללא הרף, כאשר האוסף גדל משנה לשנה. ההורים שלי תמיד אהבו מכירות פומביות, אז בנוסף לעושר האוצרות שנאגרו בבר, הבית בו גדלתי שופע עתיקות, רהיטים, ציורים, קריסטל, כלי זכוכית ועוד. חפצי צבא, כלי אבן, כלי חרס. – כל יצירה הכילה משהו (או כמה דברים) מעניינים, ואתה יכול לבלות שעות בחקר מבלי לראות את כל הדברים המדהימים שהם אספו במהלך השנים.

בתוך Merriman's Tavern במחוז קלייר.

בתוך Merriman’s Tavern במחוז קלייר.

אבא שלי היה דמות גדולה מהחיים עם תשוקה ענקית למוזיקה ולהיסטוריה אירית – וכשהוא מת לאחר מחלה קצרה מאוד ב-2015, היינו המומים בחוסר אמון מצמרר כי זה היה כל כך לא צפוי.

נעלנו את המקום והיה לי קל יותר להתרחק במקום להתמודד עם המציאות שהוא כבר לא היה שם, לתלות שריד שמצא איפשהו, להדליק אש ענקית ברשת (בדרך כלל עם רגל שולחן או חצי רגל ספסל כנסייה המשמש להדלקה) או לתכנן קונצרט מונומנטלי בעל פרופורציות אפי למועד עתידי.

אבל עכשיו, כשאנחנו מתקרבים ליום הולדתו ה-7, הגיע הזמן להודות שאין דרך חזרה – אבא שלי איננו וטברנת מרימן לעולם לא תיפתח מחדש.

אז בלב כבד התחלנו במשימה המפחידה של אריזת כל העתיקות, המזכרות והרהיטים (שלא לדבר על מזכרות) למכירה פומבית.

בהתחלה זה היה מאוד אמוציונלי וגם מאוד מאיים, אבל החוכמה הייתה להתמקד באזור אחד קטן בכל פעם ולא להתחשב ביצירה כמכלול. ככל שחלפו השבועות והארגזים החלו להיערם, היינו מוכנים לאיסוף המשאיות הראשונות ולאחר מכן יצאנו לדרך. יש משהו מאוד מתגמל בעבודה הפיזית, וחוץ מהסיפוק מלראות את פירות העבודה שלך, זה גם היה די קטרזי ודרך לקבל סוף סוף משהו שקברתי מתחת לפרטי פרטים יומיומיים.

בנוסף לבר, שהוא מערת אלאדין מודרנית, בית ילדותי היה מלא גם באוצרות שהורי רכשו במהלך נישואיהם ובציורים שאמא שלי עשתה לאורך השנים (היא הייתה אז שם ידוע, הזמינה לצייר נשיאים ומכובדים בתערוכות שלו שנפתחו על ידי פוליטיקאים ואצולה). המשימה האמוציונלית הזו הושארה לה בעיקר, שכן ההחלטה אילו חפצים אישיים לשמור ואילו למסור הייתה משהו שרק היא יכלה לקחת על עצמו.

בתוך Merriman's Tavern במחוז קלייר.

בתוך Merriman’s Tavern במחוז קלייר.

אז עכשיו, אחרי חודשים של ניקיון, מיון, פירוק, הובלה ואריזה, סיימנו סוף סוף את העבודה המפרכת (הגופנית והנפשית) של לא רק לרוקן את בית המשפחה, אלא גם לסגור מקום שעדיין מחזיק בו מקום מאוד מיוחד. בכל כך הרבה לבבות מוזיקליים.

זה ללא ספק היה נוקב, אבל עכשיו זה הזמן להמשיך הלאה, ובתקווה שהפריטים שהוכנסו מתחת לפטיש יביאו קצת שמחה לכמה מהאנשים הרבים ששיחקו, ביקרו וחיו בימים אלה, כנראה מאושרים.

כל התכולה של טברנת Merriman ב-Scariff, Co Clare, תעבור תחת הפטיש ב-23 באפריל משעה 10:00 במכירה פומבית מקוונת ובאתר.

האתר פתוח כרגע לכל מי שרוצה להירשם להציע.

לפרטים נוספים בקר בכתובת www.seaneacrettauctions.ie.

סיפור בפייסבוק

ההיסטוריה המרכזית של אירית

האם אתה אוהב היסטוריה אירית? שתף את הסיפורים האהובים עליך עם חובבי היסטוריה אחרים בקבוצת הפייסבוק של IrishCentral History.

Leave a Comment

%d bloggers like this: