מי יכול לומר מדוע אניה מחזיקה מעמד? פעם אחת

במהלך הנסיעות הארוכות לאירלנד שסימנו את ילדותי כמו התקפי שפעת, אבי ניגן שירים מקבוצה קטנה של אלבומים קלאסיים. רבים מהם יהיו מוכרים לכל אירי של אז. העליצות העליזה של תושבי דבלין, “Live at the Point” של כריסטי מור וכתבי הווידויים הרציניים ושוברי הלב של אלינור מקאבוי ומרי בלאק, כולם ליוו את מסעותינו המפותלים בגוונים האינסופיים של הירוק שיצרו את האזור הכפרי האירי. אבל אף אחד מהאמנים האלה לא תפס אותי כמועדף האישי של אבי, אניה.

הקסם של אבי מאניה היה מסתורי. המוזיקה שלו לא נשמעה כמו שום דבר אחר שהוא הקשיב לו, אבל היא גם לא נשמעה כמו המוזיקה שמישהו אחר עשה. המוזיקה של אניה חדורה בהילה של מיסטיקה כה מעורפלת עד שהיא גובלת בתורת הנסתר; אף על פי כן, הוא שימח אדם כל כך קתולי שהוא קטע את החופשות המשפחתיות בביקורים משמחים במקדשי מריאן. ההצלחה העולמית של השילוב הזה של מוזיקה אירית מסורתית ואלקטרוניקה ניו-אייג’ית לא הייתה סבירה, שכן נדמה היה שמגן המעריצים שלה, לפחות באירלנד, היו אנשים כמו אבי: מדרגים מסורתיים בשנות החמישים לחייהם, שמעטים מהם היו מקבלים סינתיסייזרים , מיתרים ארפגגיים או הדהוד כבד בכל הקשר שמיעתי אחר.

אני, מעריץ צעיר של מוזיקת ​​אמביינט, אהבתי את אניה על מקומה בקאנון של הז’אנר הזה. הייתי מהופנט מהנופים הסינתטיים המתכופפים של “כחול קריבי” או “סמירגוסה (סיגלית פראית)”, שפגעו באוזני הילדותיות כמו בדיקות מכוכב רחוק. המנגינות שלו חזרו והשתלבו זה בזה; קולו נוצץ וזרח, גם חדש וגם ישן, זר ומוכר.

זה פשוט הפריע לי לראות את אבי זז באותו אופן. אחרי הכל, אפילו יצירות הסביבה המרגיעות ביותר של Aphex Twin גרמו לו לעתים קרובות לנתק את נגן התקליטורים שלי, כאילו הצורות המוזיקליות הלא מסורתיות שלהם עלולות להזיק לחיווט שלנו. איך, אם כן, יכלה אניה לגרום לאותו אדם לבכות?

זה עזר שהיא הייתה מקומית. כילדה, איתן ברנן גדלה לא רחוק ממולנן, ביתי, באחת המשפחות היוקרתיות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה האירית המסורתית. היא עזבה את להקת “קלנאד” של ברננס בגיל צעיר, הכירה סינת’ים יפניים ויצרה צורה מוזיקלית מוזרה משלה. עד שהייתי נער, אחותו הקטנה והביישנית של קלנאד הפכה לאחת האמניות הנמכרות ביותר על פני כדור הארץ.

בלחן הסלילי של ‘אלדבראן’ יש אופוריה וכוח משיכה, וגם משהו שמתקרב לטרור.

כשהייתי נער, אניה הייתה מפורסמת מאוד אבל אף פעם לא מגניבה במיוחד, לפחות לא בקרב אנשים בגילי. הערצתי את אניה על עולמות הסאונד שהיא מיפתה עבור שומעיה: מלאים בזוהר והדר, כן, אבל גם בנהרות של פליאה עמוקה ואינטנסיבית. מצאתי במוזיקה שלו את אותה קורט של אינסוף שהרגשתי כשהאזנתי ל”An Ending (Ascent)”, של בריאן אנו, או “Polynomial-C”, של Aphex Twin. אולם כשניסיתי לראות בה זוג מהאמנים האלה, המבטים שקיבלתי היו ריקים ומלאי רחמים. התמונות שעלו מעליפי האלבומים והסרטונים של אניה היו רציניים ללא ספק, גם רציניים מכדי להיות רציניים וגם רציניים מכדי להיות רציניים. למרות כל המורכבות המוזרה שלו, חברי לכיתה דירגו את אניה כקל להאזנה, בשווה לחליל של פאן מוזק.

ספקנות זו נבעה כנראה מהסגנון הוויזואלי המיתולוגי שבנתה אניה סביבה: היא גרה בטירה, מיעטה להתראיין או להופיע בשידור חי. הסרטונים שלה מציגים אותה כישות ערפית, מוקפת לצמיתות ב-400 נרות בוערים, לובשת ארון בגדים שהורישה על ידי מלכת פיות שהיו לה יותר מדי שכמיות קטיפה שוכבות מסביב ושנאה לראות אותן הולכים לאיבוד. הדימויים האלה הפכו את אניה לעולם משלו.

שום דבר לא מאפיין את זה יותר מהרצועה האהובה עליי מאניה, “Aldebaran” המפתה. הוא התפרסם לראשונה כחלק מהפסקול שהלחינה לסרט התיעודי ‘הקלטים’ של ה-BBC, סדרה בת 10 פרקים שסיפרה את סיפורם של העם הקלטי מהתקופה הפרהיסטורית ועד 1987. Aldebaran” מחתנת את העבר האירי עם העתיד באמצעות סיפור מטורף של מסע בין גלקטי. ההפקה חסרת קצב ותמיד מתפתלת, חגורה בריף מפותל ומעורפל, שגולש דרך אקורדים מז’ור ומינורי במחזור של מהומה אטמוספרית. במנגינה המתגלגלת שלה יש אופוריה וכוח משיכה, וגם משהו שמתקרב לטרור (היא הקדישה את השיר לרידלי סקוט). מתחת לאקורדים הנוסקים והקולות הנושמים של השיר, הוברח זרם תת-חייזרי לסיפון – תזכורת שבחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך שר.

למוזיקה של אניה יש עוד אטרקציות ייחודיות. אם תבקרו בעמוד הטוויטר שלו, אולי לא רק ימליצו לכם על פיל קולינס וטינה טרנר, אלא גם על בוב רוס: נראה שאפילו האלגוריתם יודע שהעבודה שלו מהורהרת וטיפולית. סימני ההיכר של אניה – שטיפה מלאכית של הדהוד, שירה מוכנה ל-ASMR; הסינתיזים בעלי המרקם העמוק, השכבות שלו – הרגיעו אותי בנסיעות ארוכות כילד. הם עדיין מספקים פורטל לעולמות שמתו מזמן ולכוכבים רחוקים, אבל גם לעיר כמה קהילות משלי.

כיום כשאני ממליץ על אניה, ועל “אלדברן” במיוחד, האוזניים אינן חירשות כמו פעם. הקוסמוס יכול כעת להקשיב לקריאת ההשכמה הלוחשת שלה, בין אם היא יודעת זאת או לא. אני מקווה שהיא תעשה זאת, ואיפשהו, לבושה בקטיפה, אניה עדיין משחקת לפעמים את “אלדבראן”. האם היא מביאה נר נוסף לחלון אחר, האם תוכל להציץ מקירות האבן של טירתה, ושוב להפנות את פניה אל הכוכבים?

Leave a Comment

%d bloggers like this: